"העיניים דומעות והלב מאיים להישבר"[1]
השבוע דווח כי אם מירושלים רצחה את ארבע בנותיה, בנות 11, 9, 4 ו-11 חודשים והתאבדה. כולן נמצאו ללא רוח חיים בדירה שרופה בדרך חברון בירושלים. דלת הכניסה לדירה הייתה נעולה והבנות נמצאו בחדר שהיה נעול גם כן ועלה באש. נמצא כי האם תלתה את עצמה במרפסת.
הבוקר דווח כי אם מעכו חשודה כי רצחה את בנה בן החמש וקפצה אל מותה מהקומה השישית בבניין בו גרו. על הילד התגלו סימני אלימות קשים. דווח כי האם הייתה מוכרת לרשויות הרווחה וחוותה קשיים בתקופה האחרונה.
מעל לחמישים מקרים טרגיים של רצח ילדים בידי הוריהם התרחשו בישראל משנות החמישים ועד היום. שיטות הרצח שונות ומגוונות וישנה הבחנה ברורה בין אמצעי הרצח בהם משתמשים אבות שרצחו את ילדיהם ואימהות שרצחו ילדיהן. בעוד שאבות לרוב נוטים להשתמש בירייה, דקירה, התעללות פיסית שמסתיימת במוות, אימהות נוטות לחניקה, הטבעה, הרעלה. זהו המקרה הראשון בו אם משתמשת בשריפה כאמצעי לרצח ילדיה בישראל (גם אם לא כאמצעי ישיר) ואף המקרה הראשון בו הורה רוצח מספר רב כל כך של ילדיו.
האירוע הכואב והכמעט בלתי ניתן להכלה מציף שוב לתודעה הציבורית את תופעת רצח ילדים בידי הוריהם. תופעה מוכרת, הקיימת מקדמת דנא, בתרבויות שונות ובחברות שונות משחר ההיסטוריה האנושית. אל לנו לטעות ולחשוב כי מדובר בתופעה חולפת, במקרה בודד, באירוע נדיר.
עלינו כחברה להישיר מבט אל התופעה ולהכיר בסימני המצוקה והאזהרה שלעיתים רבות מדי אנו מכירים בהם רק בדיעבד. רצח ילדים בידי הוריהם איננה תופעה של "יש מאין" ולרוב הקורבנות נמצאים במצבי סיכון שונים משך תקופה טרם נגדעו חייהם באכזריות על ידי מי שאמון להיות הורם, מגנם ואוהבם.
בפברואר 2010, בעקבות רצח הילדה רוז פיזם ז"ל שהפנה את תשומת הלב הציבורית לתופעת רצח הילדים בידי הוריהם בישראל, הורה שר הרווחה דאז, עו"ד יצחק (בוז'י) הרצוג, על הקמת ועדת מנכ"לים בין-משרדית שבה היו שותפים משרד הרווחה, החינוך, הקליטה, הבריאות, ביטחון הפנים והתמ"ת. מטרת הוועדה הייתה לגבש תכנית פעולה משותפת על מנת לנסות ולמנוע את הישנות מקרים אלו. בסופה רוכזו כל המלצותיה לדוח מאגד הנקרא דוח וינטר, על שם מוטי וינטר, יו"ר הועדה ומנהל האגף לשירותים חברתיים במשרד הרווחה והשירותים החברתיים. הדוח פירט תכנית פעולה משותפת לאיתור ילדים בסיכון וכיצד על המערכות המאתרות השונות לפעול כשילד כזה אותר. לדידם, היערכות מחודשת וחכמה של מערך שירותים בין-משרדי עשויה הייתה בהחלט לפתח מערכת איתור והגנה לילדים בסכנה שתתבסס על חקיקה מתאימה ותאפשר העברת מידע בין-משרדי ובין-שירותי, דבר שהיה בלתי אפשרי בעבר. יתרה מכך, הדגישו, כי האחריות על מניעה ואיתור מצבי סכנה חייבת להיות משותפת לכל משרדי הממשלה.
בחודש הבא ימלאו שבע שנים לדוח וינטר. שבע שנים בהם לא יושמו המלצותיו, שבע שנים בהם נרצחו ילדים רבים נוספים ובסמוך לכל מקרה נשאל האם לא די? האם אנו עושים מספיק למגר התופעה? האם אנו עושים דבר מה? האם לא ראוי לפחות ליישם את המלצות דו״ח ועדת וינטר? במבחן המציאות וודאי שלא נוכל לאתר ולהציל כל ילד וילד ולמנוע כל רצח עתידי. אך עלינו לעשות ולא לחדול. עלינו להפנים את העובדה הפשוטה כי זו תופעה ולא מקרה בודד חריג מטורף. תופעה שהחברה הישראלית צריכה להוקיע ולהתאמץ יום יום שעה שעה כדי למנועה שהרי המציל נפש אחת בישראל כאילו הציל עולם ומלואו.
[1] תפ"ח 26449-10-13 מדינת ישראל נ' קרינה בריל, פסקה 58. המילים שבהן חתם השופט הבכיר צבי סגל את הכרעת דינו.
