לפני מספר ימים ארע אירוע קשה מאד מול משרדי אגף השיקום של משרד הביטחון בפתח תקווה. איציק סעידיאן, נכה צה"ל, הצית את עצמו. מאבטחים במקום הזעיקו את כוחות מד"א והוא פונה לבית החולים שיבא שבתל השומר כשמצבו מוגדר קשה.
איציק סעידיאן, שירת כלוחם בגדוד 13 של חטיבת גולני והשתתף בליל הקרב הקשה בסג'עייה במבצע צוק איתן. איציק נפצע במבצע זה בגופו, אך בעיקר בנפשו. גם בשוך כאבי הגוף הפיזיים, פצעי נפשו לא הגלידו והוא שב לשדה הקרב, ולמראות הקשים מדי יום. למעשה, כפי שהעיד על עצמו "לא חי". המשיך להתהלך ביננו שנים כשנפשו מצולקת ואין לו מנוח, בבחינת חי-מת.
הטראומה הנפשית היא שקופה ובלתי נראית. רבים טועים לחשוב, כי אין טראומה נפשית זהה לרגל קטועה או לזרוע גדומה. ממשיכים לטעות ולהניח, כי פגיעה בעמוד השידרה בגין רסיס שחדר לגופו של אדם חמורה יותר מסיוטי לילה, קול צעקות מהדהד, ריח בשר חרוך, התקפי חרדה ופגיעה בנפש שאיננה נראית לעין אדם ואיננה מורגשת לאדם מן הישוב.
רבים הם נפגעי הטראומה המהלכים בינינו חיים-מתים מבלי שניתן דעתנו עליהם.
שנים ארוכות אני מלווה בית לוחמים, אשר הקים לוחם הלום קרב, עבור חבריו וצופה מן הצד כיצד הוא נלחם באופן עיקש בבירוקרטיה הישראלית על מנת שיתאפשר לו לסייע ללוחמים אשר אוזרים אומץ, מתגברים על הבושה והתיוג של "לא גבר", ומגיעים אליו לקבל סיוע נפשי ולהיתמך על ידי חברים הלומי קרב כמותם. איציק סעידיאן היה אחד המטופלים בבית זה.
שנים אני מלווה ומייצגת נפגעות אונס ונפגעי תקיפה מינית קשה, אשר מתארים בפניי את הצלקות בנפשם, צלקות שנוצרו בעקבות פגיעות מיניות קשות ומתמשכות וטרם הגלידו גם בחלוף שנים ארוכות.
עיסוקי זה הביא אותי להבחין בקווי דמיון בין הטראומה הנלווית למי שנפגעו בקרב לבין הטראומה שנגרמה אצל מי שנפגעו מינית על ידי אדם קרוב משך שנים ארוכות.
אלה וגם אלה הולכים ביננו וגופם על פניו שלם מבחינה פיזית ; הידיים שלמות, הרגלים הולכות, אין על פני גופם אף לא צלקת אחת. אך אלה חיים-מתים, נפשם מצולקת, לילותיהם לבנים, ריחות, מראות, קולות מהווים גורמי דחק , טריגרים, אשר מציפים את הטראומה והכאב ומקשים עליהם לקיים את חיי היום יום, פשוטים ככל שיהיו.
ג'ודית לואיס הרמן, פסיכיאטרית ידועה בעלת שם עולמי, המתמחה בטראומה נפשית, ראתה קשר ישיר בין שורדות גילוי עריות וניצול מיני, לבין ותיקי קרבות והלומי קרב וכתבה בספרה "טראומה והחלמה", כי החלמתם של נפגעי טראומה ושילובם בחברה מחייב תהליך ארוך ומתמשך שראשיתו בהבנה עמוקה ויסודית של הטראומה.
מדינת ישראל, למודת המלחמות והקרבות היא אותה המדינה בה מדי יום ביומו נחשפים במחוזותיה אירועי אלימות מינית קשים. היא המדינה המודעת היטב לנזקים ולטראומה המצלקת את נפשו של אדם, בין אם היה הלום קרב, ובין אם שרד פגיעה מינית. היא המדינה שטרם השכילה לעטוף, לחבק ולהבין את נפגעי הטראומה וטרם מצאה דרך לסייע להם, לגונן עליהם ולהצילם מעצמם.
ליבי מתכווץ מכאב למשמע אירוע ההצתה הקשה של איציק סעידיאן וכואב עוד יותר לדעת שהיינו צריכים אותו כדי להזכיר לנו את חובתנו הבסיסית והמוסרית לנפגעי הטראומה המהווים חלק בלתי נפרד מהחברה היקרה שלנו.
