שוב אנו עדים לרצח אכזרי ובלתי נתפש של חסרי ישע בידי מי שאמון על ביטחונם ורווחתם במקום הקרוב ביותר – הבית.
ככל שחולפים הימים וככל שעולים מספרי הילדים הנרצחים בידי הוריהם מתחוורים לעיני כל מימדי התופעה הקשה שבה אבות או אמהות רוצחים בידיהם את ילדיהם הקטנים.
מחקרים שונים ברחבי העולם עשו הבחנה בין רצח אמהות לבין רצח אבות באשר למניעים, לרקע, להשלכות, לנסיבות, לאופן הפגיעה, אמצעי הרצח, תזמון הרצח ועוד. מחקרים אלה מצאו, כי גברים שרצחו את ילדיהם הביולוגיים נוטים לרצוח את בנות זוגן באותו מעמד. הרוב המוחלט של מקרי רצח הילדים בידי אבותיהם מתרחשים בבית. האבות נוקטים בדרך כלל אמצעים אלימים לשם מימוש מעשה הרצח כאשר הכאה, ירי, דקירה וחניקה הנם האמצעים השכיחים. ממחקרים שונים עולה, כי הרצח נעשה לעתים מתוך תחושת צורך, נקמנות, רכושנות, רצון לפגוע באם או כחלק מתכנית התאבדות של האב, והרצח נועד "להציל" את הילדים מגורל כלשהו.
בתחילת החודש רצחה אם את ילדיה בירושלים והתאבדה בתלייה זאת לאחר שהציתה את דירתם. שלושה ימים לאחר מכן אם מעכו רצחה את בנה בן החמש וקפצה אל מותה מחלון הדירה.
מקרים איומים אלו מתווספים לרשימה ארוכה של עשרות ילדים שנרצחו בישראל בידי הוריהם בעשורים האחרונים. לא מדובר באירוע חריג או חולף. מדובר בתופעה הקיימת מקדמת דנא ואשר גדלה בממדיה בצורה ניכרת ב-15 השנים האחרונות. תופעה אשר דורשת את התייחסותנו המידית על מנת לנסות ולמנוע את המקרה הבא. דרך אחת לעשות זאת היא על ידי יישום המצלות דו"ח וינטר משנת 2010.
הדו"ח הינו סיכום עבודה של ועדת וינטר אשר נכתב והתגבש לאחר הרצח של הילדה רוז פיזם ז"ל. הדוח מפרט תכנית פעולה משותפת למשרד הרווחה, הבריאות והחינוך לאיתור ילדים בסיכון וכיצד על המערכות המאתרות השונות לפעול כשילד כזה אותר. הודגש בו, כי האחריות על מניעה ואיתור מצבי סכנה חייבת להיות משותפת לכל משרדי הממשלה.
לפני כשבועיים וחצי הוצג בכנסת ה"החוק לצמצום מקרי רצח ילדים בידי הוריהם" בישיבה של הוועדה המיוחדת לזכויות ילדים בכנסת בראשותה של חברת הכנסת יפעת ביטון-שאשא. מטרת הצעת החוק היא יישום המלצות דו"ח וינטר על מנת לנסות ולמנוע את הישנות תופעת רצח ילדים בידי הוריהם.
אני מברכת על העשייה ומבכה על הנסיבות שהביאונו הלום ועל הזמן הרב שחלף ממועד פרסום הדו"ח ועד להבנה כי יש ליישמו במהרה ויפה שעה אחת קודם.
"רצח ילדים בידי הוריהם" (הוצאת נבו 2016) הוא ספרה השני של ד"ר לימור עציוני.
