מדי שנה נפתחים בישראל כ–400 תיקים בגין עבירות מין במשפחה המבוצעות בקטינים, אשר אינם מקבלים את הטיפול הנפשי הנדרש להם כל כך בשלב קריטי זה בחייהם וזאת עקב יישום כושל של חקיקה.
בנוסף לטראומת הפגיעה, נפגעי גילוי עריות נאלצים להתמודד אף עם השלכות קצרות טווח וארוכות טווח הנקראות גם "תסמונת פוסט גילוי עריות". השלכות קצרות טווח באות לידי ביטוי בפחד, בלבול, אשמה, כעס, דיכאון, תחושת אובדן, אבל, התקפי חרדה, ניסיונות התאבדות, הפרעות אכילה, דיסוציאציה ואף תסמינים פיזיים בלתי נשלטים. השלכות בטווח הארוך יבואו לידי ביטוי בהעדר יכולת נפשית להתמודד עם הפגיעה, קשיים ביצירת זוגיות וקשרים חברתיים, פגיעה באינטימיות המינית, פגיעה בתפקוד ההורי, נטייה לקורבנות חוזרת.
תוצאה ישירה של תסמונת פוסט גילוי עריות היא העדר יכולת נפשית להתמודד עם הכאב ומכאן שהתסמונת מונעת מהקרבן להגיש תביעה משפטית או להתלונן בפני רשויות האכיפה בסמוך לביצוע המעשים, או במהלכה של התעללות מינית רבת שנים. חוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות קובע כי די בהסכמת הורה אחד לשם מתן טיפול רפואי לקטין, אך ישנו חריג והוא כאשר אחד ההורים מתנגד מפורשות לטיפול. במקרה כזה, רק אישור מיוחד מפקידת סעד או מבית המשפט יאפשר את מתן הטיפול.
בפועל, במקרים בהם נדרש סיוע נפשי, או טיפול פסיכולוגי או פסיכיאטרי במרכזים לילדים נפגעי תקיפה מינית במשרד הרווחה, נדרש אישורם של שני ההורים בכדי להתחיל טיפול בקטין. נוהל זה יוצר מצב אבסורדי בו הקטין הנפגע נתון שוב לחסדיו של הפוגע, הפעם כדי שיאשר עבורו את הטיפול לפגיעה הקשה שהוא עצמו יצר בנפגע.
בעת האחרונה נעשה תיקון לחוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות אשר קבע כי הורה שפגע והוגש נגדו כתב אישום לא יוכל לקבל מידע רפואי אודות ילדיו ואף לא תידרש הסכמתו לטיפול רפואי.
תחקיר שפורסם השבוע בעיתון ״הארץ״ העלה מצב בלתי נסבל עבור ילדים נפגעי תקיפה מינית. ממצאי התחקיר העלו כי בשל בעיות בירוקרטיה ובשל העובדה כי אין תקשורת מיטבית וראויה בין משרדי הממשלה השונים המטפלים בנפגעי תקיפה מינית – התיקון לחוק הכשרות והאפוטרופסות אינו בר ישום. כלומר, גם במקרים בהם כבר הוגש כתב אישום, לא מועבר מידע מהותי זה בין הפרקליטות למשרד הבריאות ולכן כאשר מגיע קטין נפגע לבית חולים, הצוות המקבל אותו אינו מודע לסטטוס של האב ולעובדה שאין צורך לקבל את אישורו על מנת להתחיל טיפול.
מצב דברים זה הינו חמור. לא יעלה על הדעת שילד או ילדה קטנים אשר נפגעו מינית על ידי אביהם יאלצו להמתין לאישורו לצורך קבלת טיפול או חמור מכך יאלצו לבזבז זמן יקר בשל כשלים בירוקרטיים וחוסר תקשורת ראויה בין משרדי המממשלה השונים. אם השכלנו לתקן חוק חשוב למען קטינים נפגעים מן הראוי שנדאג לביצועו המהיר ולאכיפתו ביעילות המירבית .
