לפני ימים ספורים השתחררו כ-1,000 אסירים, טרם סיום ריצוי מאסרם, במסגרת יישום תיקון חוק השחרור המנהלי שאושר לפני כחודש. כמחציתם, עברייני מין ואלימות.
כיצד יתכן הדבר?
במרץ 2014 הוגשה עתירה לבג"צ שעניינה הצפיפות בבתי הסוהר ובבתי המעצר בישראל. לפי העתירה, שטח המחיה שהוקצה אז למרבית האסירים היה נמוך מ 3 מטרים רבועים לאסיר ממוצע.
לפי העתירה צפיפות זו היוותה ענישה נוספת על אובדן החרות שנגרם בשל הכליאה, פגעה בכבודם ובבריאותם, תוך הגדלת החיכוך בין האסירים ואף הגיעה לכדי פגיעה בסיכוייו של האסיר להשתקם. עוד נטען בעתירה, שמצב דברים זה רחוק מאוד מהנהוג בדמוקרטיות ליברליות אחרות, ואף נמוך מהרף שהוגדר על ידי שרות בתי הסהר עצמו המחייב שטח מחייה של כששה מטרים רבועים לאסיר. העותרים טענו שלמרות שמצב דברים זה חמור, וידוע לרשויות המדינה מזה שנים רבות, לא נעשתה כל פעולה לתיקונו ולכן נדרשת התערבות בג"צ.
ביוני 2017 ניתן פסק הדין הסופי על ידי המשנה לנשיאת בית המשפט העליון, השופט אליקים רובינשטיין אשר נתמך גם על ידי השופטים שוהם ומלצר. בפסק הדין נמתחה ביקורת קשה ומוצדקת על המדינה ועל התנהלותה בעניין זה ונקבע, כי על המדינה להעמיד שטח מחייה מזערי של 4 מטרים רבועים (לא כולל שרותים ומקלחת) לכל אסיר, אך מעל לכל בית המשפט פסק סד זמנים למימוש החלטתו.
לצורך יישום החלטת בג"צ הוכנה תוכנית ממשלתית, אך נדרש לכך זמן רב. שלא היה.
לכל הבקיא בפרויקטים ותהליכי בינוי, ברור כי לא ניתן ליישם את ההחלטה בלוח הזמנים שנקצב.
וכך, הוחלט על שחרור המוני ביום אחד.
לגופו של עניין, כל המשוחררים היו מיועדים לשחרור בעוד חודשיים עד ארבעה.
לכאורה לא פרק זמן ארוך. אך יחד עם זאת, משמעותי ביותר. עבור נפגעי העבירה.
פסק הדין עלול להיות הצהרה כואבת לנפגעים אלו.
הצהרה המעמיקה את חוסר האמון של נפגעי עבירה במערכת אכיפת החוק.
אדם מן הישוב, אשר נפגע על ידי עבריין ורואה בטלויזיה כיצד משחררים אותו לפני תום ריצוי עונש המאסר, לא מבין איך דבר כזה יכול להיות. אדם כזה עלול לפרש זאת כ"פרס" לעבריין ולתהות כיצד מדינה מתוקנת נותנת "פרסים" כאלה?
סטודנטים למשפטים, עורכי דין ואנשי משפט וחוק יודעים להבין משמעות הפסיקה ויישומה ויכולים להבין איך דבר כזה יכול להיות במדינתנו. הם גם יכולים לקרוא את פסק הדין כולו ולהבין את הקושי של בית המשפט להמשיך ולאפשר פגיעה הומניטרית באדם ותנאי מחיה קשים הפוגעים בכבוד האדם במדינת ישראל.
אדם מן הישוב, אדם שאינו בקיא ברזי החוק והמשפט לא רואה זאת. הוא עלול להרגיש חוסר אונים, בגידה, חרדה ויאוש- תוצאה זו מטרידה מאד.
הדברים נכונים שבעתיים במקרים של נשים הנפגעות עבירות אלימות השוהות במקלטים ונאלצות לבנות ולשקם מחדש את חייהן – עבורן כל יום בו העבריין שוהה מאחורי סורג ובריח הוא קריטי.
כל קיצור שרירותי של תקופת המאסר פוגע פגיעה אנושה בהליך השיקום. שיקום הנפגעת וכן שיקומו של הפוגע שאינו משלים את תהליכי השיקום הנדרשים לשילובו חזרה בחברה.
יפה היה לו ראה ביהמ"ש דברים אלו לנגד עיניו טרם פסק פסיקה כה חשובה עם סד זמנים כה קצר. התחשבות בכל אלו הייתה מביאה ליישום בדרך המטיבה עם כל הצדדים. גם רשויות המדינה לא יכולות לרחוץ בניקיון כפיהן. מטרידה מאד התחושה הקשה המלווה נפגעי ונפגעות עבירה למראה שחרורם ההמוני של האסירים בטרם עת. מקומם לראות את התנהלות הגורמים האמונים על יישום הפסיקה. להתנהלות זו, תוצאות קשות בקרב הציבור כולו, בקרב נפגעי עבירה ובאמון הציבור במערכת אכיפת החוק.
