רצח ילדים בידי הוריהם: תופעה כואבת המחייבת פעולה

הלם ציבורי לנוכח מקרי הרצח במשפחה

הלם כבד נפל לאחרונה על המושבה הפסטורלית מגדל, בעקבות מעצר אב בחשד כי רצח את אשתו, שני ילדיו הקטנים ואת בנו של השכן. שוב נחשף הציבור למעשה בלתי נתפש של רצח חסרי ישע בידי מי שאמור להיות המגן, התומך והאחראי – ההורה. הבית, שאמור להוות מרחב בטוח, הופך לזירת דמים.

תופעה מתמשכת ולא אירוע חריג

ככל שחולף הזמן מתבררת תמונה קשה: מספרם של הילדים הנרצחים בידי הוריהם גדל באופן מדאיג. לא מדובר בחריגות נדירות אלא בתופעה עקבית, אשר התרחבה בעשור וחצי האחרונים. הנתונים בישראל מצביעים על עשרות מקרים מצטברים, המצטרפים לסטטיסטיקות עולמיות הממחישות כי מדובר במגפה חברתית עולמית הדורשת התייחסות מערכתית.

ההבדלים בין רצח אבות לרצח אמהות

מחקרים ברחבי העולם זיהו הבדלים ברורים בין דפוסי הרצח של אבות לאמהות. נשים שנוטלות את חיי ילדיהן עושות זאת לעיתים על רקע דיכאון לאחר לידה, משבר נפשי חמור או תחושת חוסר אונים. לעומת זאת, גברים רבים נוקטים אלימות קיצונית – ירי, חניקה, דקירה או הכאה – ולעיתים קרובות רוצחים גם את בנות זוגם. המניעים אצל האבות מגוונים: נקמנות, רצון לפגוע באם, רכושנות קיצונית, תחושת "בעלות" על הילדים ואף תכניות התאבדות קולקטיביות. במקרים רבים הרצח נעשה בבית – המקום שאמור להיות המרחב הבטוח ביותר.

דוגמאות מהחודשים האחרונים

בתחילת החודש התרחשה טרגדיה קשה בירושלים: אם רצחה את ילדיה, הציתה את הבית ושמה קץ לחייה בתלייה. ימים ספורים אחר כך, אם אחרת מעכו רצחה את בנה בן החמש וקפצה אל מותה. שני המקרים הללו מצטרפים לרשימה ארוכה של מקרי רצח הורים את ילדיהם בישראל – רשימה שנמשכת זה עשרות שנים, ומעידה בבירור כי לא מדובר בחריגה זמנית אלא במציאות מתמשכת.

סקירה היסטורית בינלאומית

היסטורית, תופעת רצח ילדים בידי הוריהם איננה חדשה. כבר ביוון וברומא העתיקה תועדו מקרים של "חשיפת תינוקות" (infanticide), בעיקר ממניעים חברתיים-כלכליים. בעידן המודרני, מחקרים באנגליה, ארה"ב וקנדה מצאו כי רוב מקרי רצח הילדים מתבצעים בידי ההורים עצמם – ובייחוד בידי האבות. ביפן, למשל, תועדו מקרים של רצח ילדים כחלק מ"משפחת התאבדות" (oyako-shinju). המשותף לכל המקרים: חוסר היכולת של החברה לאתר בזמן את סימני האזהרה.

דו"ח וינטר – ומה שלא יושם

בעקבות רצח הילדה רוז פיזם ז"ל, הוקמה ועדת וינטר שהציגה בשנת 2010 דו"ח מקיף. הדו"ח קבע כי האחריות למניעה ולאיתור ילדים בסיכון חלה על כלל המערכת הציבורית – רווחה, בריאות וחינוך – והציג פרוטוקול פעולה משולב. לצערנו, חלפו שנים רבות והמלצות הדו"ח נותרו ברובן על הנייר בלבד. בכך הפסידה החברה הישראלית כלי חיוני למניעת מקרי רצח עתידיים.

יוזמות חקיקה חדשות

לפני כשבועיים וחצי התקיימה בכנסת ישיבה מיוחדת של הוועדה לזכויות הילד, בראשות ח"כ יפעת ביטון-שאשא, בה הוצגה הצעת חוק חדשה: "החוק לצמצום מקרי רצח ילדים בידי הוריהם". מטרת ההצעה היא ליישם סוף־סוף את המלצות דו"ח וינטר ולהפוך את המעקב והאיתור לכלי מחייב ולא בגדר המלצה בלבד. חקיקה זו נועדה לסגור את הפער שבין הצורך הציבורי הדחוף לבין האוזלת־יד הממסדית שנמשכה יותר מעשור.

חובת האחריות הציבורית

אין זה די להסתפק בהצגת הצעות חוק או בכתיבת דוחות. החברה כולה נושאת באחריות – החל במשרדי הממשלה, עבור ברשויות המקומיות וכלה בציבור הרחב. מחנכים, רופאים, עובדים סוציאליים ושכנים – כולם יכולים להוות "קו הגנה ראשון" אם רק יהיו מצוידים בכלים הנכונים לאיתור מצוקה ולדיווח. החובה המוסרית והמשפטית היא לפעול כאן ועכשיו, ולא לחכות לאסון הבא.

סיכום

רצח ילדים בידי הוריהם הוא פצע מדמם בלב החברה הישראלית והעולמית. אין מדובר בסטייה נדירה אלא בתופעה חברתית עמוקה, שורשית ומסוכנת. ספרה של ד"ר לימור עציוני "רצח ילדים בידי הוריהם" (נבו, 2016) מציע תובנות חשובות להבנת התופעה ולהתמודדות עמה. מימוש המלצות הדו"ח והחקיקה החדשה הם צעד חיוני, אך המפתח האמיתי טמון בהכרה שלנו כחברה: חיי הילדים אינם "עניין פרטי" אלא אחריות ציבורית מהמעלה הראשונה.