חוסר מעקב אחר פדופילים משוחררים: מחדל שמחירו חיי אדם

כאשר החוק נכתב היטב אך אינו נאכף – הציבור משלם את המחיר.

המקרה המזעזע שבו נרצחה שירלי יהודה בידי עבריין מין משוחרר חושף את אחד הכשלים העמוקים ביותר במערכת הפיקוח הישראלית.

שירלי יהודה, אם לשלושה, נרצחה באכזריות על ידי אורן דנן – פדופיל שהשתחרר לאחר 23 שנות מאסר בגין עבירות מין חמורות.

לפי הדיווחים באתר mako, דנן הועסק באותה חנות שבה עבדה שירלי, אך איש במקום העבודה לא ידע על עברו.

המקרה הזה הוא לא רק טרגדיה אנושית – הוא תמרור אזהרה למערכת שלמה שמתקשה למלא את חובתה הבסיסית: הגנה על חיי אדם.

המסגרת המשפטית בישראל – פיקוח קיים, אך ריק מתוכן

בישראל קיימים שני חוקים מרכזיים שנועדו להסדיר את נושא הפיקוח על עברייני מין:

1. חוק ההגנה על הציבור מפני ביצוע עבירות מין, התשס"ו–2006

   החוק מסמיך את בית המשפט להטיל צו פיקוח על עברייני מין שהוגדרו כבעלי "מסוכנות שאינה נמוכה".

   הצו עשוי לכלול חובת דיווח, מגבלות על מקום עבודה או מגורים, ואפילו חיפוש במחשב או בטלפון במקרים מסוימים.

2. חוק למניעת העסקת עברייני מין במוסדות חינוך ומקומות שבהם שוהים קטינים

   החוק נועד למנוע מעבריינים ששבו לחברה להתקרב לסביבות פגיעות – אך אינו מתייחס למעקב רחב או למידע קהילתי.

בפועל, החוקים האלה נותרים כמעט חסרי אפקט.

הערכות מסוכנות אינן מתבצעות באופן קבוע, צווי פיקוח אינם נאכפים, ומידע אינו מועבר בין רשויות.

כך נוצר מצב שבו המדינה יודעת שיש סיכון – אך אינה עוקבת אחריו.

הפער שבין החוק למציאות

היעדר תיאום

הפיקוח על עברייני מין בישראל מבוסס על שירות המבחן והמשטרה, אך אין מנגנון עדכון אחיד. כאשר עבריין משנה מקום עבודה או מגורים – לא תמיד מתבצע דיווח בזמן אמת.

חוסר שקיפות

אין כיום מאגר נגיש לרשויות המקומיות או למוסדות חינוך שיכול להתריע על אדם מסוכן הפועל בסביבתם. הציבור נותר חסר מידע.

תגובה איטית

גם כאשר הפרת צו מתרחשת, פעולת האכיפה איטית ולעיתים לא מתבצעת כלל. פיקוח שנועד להגן על הציבור הופך להצהרה פורמלית בלבד.

השוואה בינלאומית: כך נראית מערכת פיקוח אפקטיבית

בעוד שבישראל הפיקוח כמעט ואינו מורגש, מדינות אחרות הצליחו לייצר איזונים בין זכויות הפרט לבין ביטחון הציבור:

• ארצות הברית – מחזיקה במערך פומבי של עברייני מין (Sex Offender Registry). הציבור יכול לבדוק מי מתגורר באזורו.
• אוסטרליה וקנדה – מפעילות מאגרים פנימיים שאליהם נגישות רק הרשויות. המידע מתעדכן באופן תדיר והפיקוח מתבצע בזמן אמת.
• בריטניה – מפעילה את מערכת ViSOR, המאפשרת שיתוף מלא של מידע בין המשטרה, שירותי המבחן והרווחה, תוך בחינה תקופתית של מסוכנות.

הלקח ברור: כאשר מערכות מדברות זו עם זו, הציבור מוגן. כאשר הן שותקות – האסון מתקרב.

רפורמה נדרשת בישראל

כדי למנוע את הרצח הבא, יש צורך בתוכנית פעולה לאומית, שאינה מבוססת רק על עונש אלא על אחריות מערכתית מתמשכת:

• הקמת מאגר לאומי פנימי – מאגר דינמי של עברייני מין בפיקוח, שיהיה נגיש לרשויות המדינה בלבד ויעודכן באופן רציף.
• שיתוף מידע בזמן אמת – כל שינוי במקום מגורים, תעסוקה או מסגרת חיים יחייב דיווח לכל הגורמים – משטרה, רווחה, חינוך ורשות מקומית.
• מנגנון התרעה קהילתי מבוקר – במקרים שבהם קיימת מסוכנות גבוהה, יועבר מידע מבוקר לגורמים רלוונטיים – מנהלי מוסדות, ראשי רשויות או הורים – מבלי לחשוף זהות מלאה.
• פיקוח מתמשך והערכות מסוכנות תקופתיות – הערכת הסיכון לא תתבצע רק עם השחרור מהכלא, אלא תיבחן אחת לשנה, בהתאם לנתוני התנהגות.
• גוף פיקוח עצמאי – יש להקים רשות עצמאית שתפקח על יישום החוק, תמדוד את אפקטיביות הצווים ותפרסם דוחות שנתיים לציבור.

זכויות אדם מול ביטחון הציבור

הזכות לשיקום היא עיקרון יסוד במשפט הישראלי, אך היא אינה גוברת על הזכות לביטחון ולחיים.

בתי משפט ברחבי העולם כבר קבעו כי ניתן להגביל חירותו של עבריין משוחרר לצורך הגנה על הציבור, כל עוד מדובר בצעדים מידתיים ומבוקרים. אין מדובר בענישה נוספת, אלא באחריות ציבורית.

הזכות לחיים ולביטחון קודמת – זהו לבה של חברה מתוקנת.

לסיכום: אסור לשתוק

הרצח של שירלי יהודה אינו רק טרגדיה – הוא תמרור אזהרה חמור.

אם המדינה לא תתקן את מנגנוני הפיקוח, נמשיך לשמוע סיפורים דומים, וכל אזרח ואזרחית יישארו חשופים לסכנה.

החוק לבדו לא מציל חיים – האכיפה והפיקוח הם שעושים זאת.